קללת הכשרון

<sub>כשהייתי בתיכון היה איתנו נער אתלטי בטירוף.

הוא התחרה ברמות הכי גבוהות בארץ
אבל משום מה תמיד הוא היה נראה לי
אחד כזה שלא ממש מתאמץ.

ברור לי שהוא התאמן,
אחרת לא היה מגיע לרמות האלה
אבל תמיד היה נראה לי
במבט (קצת מתנשא) מהצד
שהיה יכול להגיע ליותר
אם רק היה נותן באמת את כל כולו.

כשגדלתי,
והתחלתי ללמוד על אנשים מצליחים,
עם דגש על הטופ 0.001% בכל תחום
וגיליתי משהו מאוד מעניין.

כולם היו ממוצעים,
באיזשהו שלב בחיים שלהם.

ג’ורדן מעיד על עצמו
שנופה מנבחרת התיכון שלו.

טום בריידי נבחר במקום ה196 בדראפט.

אפילו קובי ברייאנט האגדי מספר על עצמו
שהוא לא היה הכי מהיר,
וגם לא הכי חזק,
או מוכשר…

יום אחד,
אחרי עוד מחקר על עוד מצליחן
נפל לי אסימון…

כל האנשים האלה,
שהם הכי טובים היום בתחומם,
לא הגיעו לשם בגלל הכשרון.

הם הגיעו לשם בגלל
עבודה קשה וממוקדת בטירוף.

הם ידעו שהם לא הכי טובים,
אבל הם החליטו שיום אחד הם יהיו.

ואז עבדו על כל פרט ופרט באומנות שלהם
כדי באמת להיות כאלה.

ממש כמו הריב על מי השחקן הטוב יותר,
מסי (כשרון) או רונאלדו (מוסר עבודה של מכונה)

אז איך זה קשור לאותו בחור מהתיכון שלי?

כשהשם שלו קפץ לי,
אחרי הרבה שנים ומחקר מצליחנים
הוא עזר לי למסגר את הקללה הבאה.

אני קורא לה:
קללת הכשרון…


מה זה קללת הכשרון?

בכל דבר שאנחנו מתחילים יהיה לנו קשה.
זה פשוט עובדה…

אבל יש דברים שקצת יותר קל לנו.
ואם אנחנו מצליחים ממש במשהו על ההתחלה,

או אז,
אז אנחנו אומרים שיש לנו כשרון לזה…

אבל מה קורה אחרי זה?

אם זה משהו שנרצה להמשיך בו
יש הבדל גדול ברמת ההשקעה שלנו
כתלות באיך התחלנו.

אם יש לנו כשרון בתחום,
נניח באופן טיבעי שאנחנו טובים
ולכן לא צריכים לעבוד כל כך קשה בלהשתפר.

או לחילופין שאין לנו הרבה להשתפר…


אבל אם לא נצליח על ההתחלה…
אז נעבוד הרבה יותר קשה
כדי להפוך להכי טובים שאפשר.

בקיצור,
קללת הכשרון אומרת
שאם אתה טוב במשהו מההתחלה,
הסיכוי שתשקיע את העבודה שצריך
כדי להיות הכי טוב בזה

דווקא קטנה.

ולכן,
כשאני רוצה להיות ממש טוב במשהו,
אני דווקא שמח שהולך לי ממש קשה בהתחלה.

זה מקבע בי את תחושת האנדרדוג
הכל כך חשובה כדי תמיד להשאר רעב
ולעולם לא להפסיק להשתפר ולהתאמן…</sub>