למה רוב תכניות הליווי והקורסים לא עובדים?

אז למה באמת
תכניות ליווי וקורסים דיגיטליים
לרוב לא עובדים?

רגע,
בואו ניקח אוויר,
ניתן לכל היועצים למיניהם
להוציא את מה שיש להם
ולהגיד לנו שאצלהם זה לא ככה.

יופי,
אז עכשיו למספרים (סליחה, עובדות).

87% ממי שקונה קורס דיגיטלי
לא מסיים אותו.

אין לי מספר להצלחה של תכניות ליווי
כי זה הרי מידע הרבה יותר רגיש וחסוי.

אבל אני יודע מנסיון,
שגם בתכניות הכי טובות בארץ,
והייתי בכמה מהם,
לא כולם מרוצים.

האמת,
לפחות חצי מהם לא מגיע ליעדים שהתכנית הציבה.
וזה עוד בתכניות היותר טובות ויקרות.

ואגב,
זה לא אומר כלום על המנטור,
או המומחה שמעביר את ההרצאה.
זה לא כל כך קשור אליו.

אז לא לקחת את זה אישי, טוב?

אפשר לדבר על זה
שההצלחה תלויה גם בתלמיד.
(תירוץ נפוץ למדי)

אבל בואו ניקח אחריות טוב,
זה אף פעם לא אשמת הלקוח…

ועל זה,
שרוב הקורסים עמוסים הרבה יותר מדי
כדי להצדיק מחיר מנופח
(ואז הלקוח מאבד עניין)

או שחסר בהם תוכן מהותי
שחשוב ליישום השיטה
(לרוב טענה נכונה)

ואפשר גם להגיד
שהמרצה משעמם,
או שהתכנית אינטנסיבית מדי.
(הי, לא כולם נולדו פרפורמרים, וזה בסדר)

אבל רגע לפני שנצלול להבין למה זה קורה,
אני רוצה לשאול אתכם שאלה אחרת.

כמה משחקים קניתם וסיימתם?

או שלפחות מיציתם,
אבל רק כי לא הצלחתם להתקדם בהם יותר….

התשובה בטח קרובה הרבה יותר ל100%
ויש לזה סיבה טובה.

משחקים בנויים כדי למשוך אותנו פנימה.
קורסים, הדרכות וייעוצים למיניהם
פשוט (או עדיין?) לא!

וזאת הסיבה למספרים שלמעלה.

תעשיית המשחקים למדה מזמן
איך למשוך אותנו פנימה
בעזרת פסיכולוגיה אנושית בסיסית.

טריקים כמו:
הצלחות מהירות,
איתגור, אבל במידה.
התקדמות
פרסים ותגמול (רצוי משתנה)
ועוד ועוד

אבל משום מה,
מעט מאוד, אם בכלל,
קורסים ותכניות ייעוץ
מיישמים את זה.

אז איך זה באמת עובד?

וסליחה מראש,
חפירה קצת מדעית לפניכם.
אבל נעשה את זה קצר,
לא לדאוג.

אנחנו (אנשים, כן?)
צריכים עניין כל הזמן.
אחרת המוח עובר לחפש לו ריגוש אחר…

כשאנחנו קונים את הקורס/תכנית
המוח שלנו מפריש דופמין
שגורם לנו לאושר או התרגשות.

הרי אנחנו הולכים ללמוד משהו חדש…

אה,
וגם קנינו משהו,
זה תמיד גורם לאושר, לא?

אבל הדופמין הזה לאט לאט נעלם
ואם אתם (יצרני הקורסים) רוצים שנמשיך להתלהב
אז אתם צריכים לגרום לנו לשחרר עוד מהדופמין הזה.

וזה קורה כשאנחנו:
מצליחים במשהו
או מקבלים משהו,
ורצוי בהפתעה…

וכשמופרש עוד דופמין,
אז אנחנו מתלהבים ורוצים עוד מאותו הדבר…

כולם מדברים על משך תשומת הלב האנושית
ועל איך היא מצטמצמת לה
עם כל המסכים, והמשחקים

אבל מה שבאמת קורה פה
זה לא תשומת הלב,
זה רק הסימפטום.

מה שקורה פה
זה שהעולם המודרני נהייה כל כך טוב
בלגרום לנו להפריש דופמין
שהמוח שלנו נהייה כבר אדיש.

זה כמו רעש רקע כזה
שהמוח לומד לסנן.

או חסינות לאלכוהול כשאתה שותה יותר מדי.
ובבקשה אל תשאלו אותי איך אני יודע 🤣🤣🤣

אז אפשר להיות יצירתי, ומוזר
ולעשות תנועות משונות,
או קולות מוזרים
כדי לנסות ולייצר התלהבות ריגעית
אבל הסוד היה ונשאר בדופמין.

אז מה עושים?

אם נלמד מתעשיית המשחקים,
ונייצר מנגנוני הפרשת דופמין אצל הלקוחות שלנו
הם יירצו לחזור אלינו
עוד
ועוד
ועוד…

ואת זה עושים על ידי
שימוש בכל הטריקים שרשמתי לכם למעלה.